מריה שרף

מחר שמתחיל מאתמול/ מכתב לעתיד

המחר שמתחיל מאתמול / מכתב לעתיד 

שלום לך מריה היקרה,

עברו 20 שנה מאז כתיבת מכתב זה, השנה 2018, ארבעה עשר שנים מאז שעזבתנו את טשקנט, עכשיו אני בת 28 ומסיימת את לימודיי בבצלאל, אני כותבת אליך רגע לפני תערוכת הגמר.   

הביטי שוב בתמונות שצילמת אז, זאת אמרת ברגע זה. היה לך חשוב לתעד את המציאות מסביבך כפי שהיא רק שלעיתים היא נחשפת כמכוערת, מלוכלכת וכאוטית. איכשהו, למרות הכול, הצלחת לייצר פילטר פרטי, שפה חזותית משלך, שבאמצעותם מופיעים בצילומים רשתות הסוואה למציאות הישירה, מעין מסכים ויזואליים שמצליחים בכל זאת, ליצור דוקומנטים אסתטיים רוויים ביופי מעוות, באווירה ובאופן מפתיע גם בגעגוע ונוסטלגיה שלא כל כך ברור למה.   

להסביר זאת יהיה קשה, אבל הצילום הפך עבורי לדחף לא נשלט, דחף שמניע אותי לתעד באובססיביות לא ברורה, כדי להישמר מפני הכיליון. דחף זה כמו מגן עלי מפני הידיעה כי הכול בר-חלוף ועוד רגע ממש יעלם, כמו שתמונות הילדות, הזיכרונות והריחות נעלמו לעד כשעזבנו את טשקנט.     

חשוב היה לי שתראי את אבא שלך, כזה הוא היה לפני 20 שנה, אוהב לקשקש על שטויות, קצת להתלונן ורב הזמן מסתובב בתחתונים. תראי את אמא, היא קצת עייפה בזמן האחרון. כך אני מבקשת שהם יישארו לעד.

שלך,

מריה

נ.ב.

"

.

נקודת המוצא לפרויקט זה הוא תיעוד ישיר של המציאות שסביבי, תיעוד המונע מתוך דחף לא נשלט להגנה מפני כליון מאיים. אלא שהמציאות לעיתים קרובות נחשפת כמכוערת, מלוכלכת וכאוטית, מתוך כך היה לי משמעותי לייצר מעין פילטר פרטי שבאמצעותו מופיעים בצילומים רשתות הסוואה למציאות הישירה. מעין מסכים ויזואליים שמצליחים בכל זאת, ליצור דוקומנטים אסתטיים רוויים ביופי ובאווירה ובאופן מפתיע גם בגעגוע ונוסטלגיה שלא כל כך ברור למה.