מעיין ריחן

שכונה שבנויה מזיכרונות ומנקודת מבט לא בוגרת ולא ילדותית… לא התבגרתי עד הסוף, חצי אישי/רגשי וחצי קולקטיבי. תמהיל של קלישאות, הנגזרות מסטנדרטיזציה של בנייה, של מראה ושל קיבוע. יופי שנכבש, האקזוטיקה של ה"אחר" מעיניים קולוניאליסטיות וחוסר הרצון להראות דרך אותן עיניים.

מכנה משותף שנוצר בין בניינים, מקלטים, חדרי מדרגות, קשיים, מעמדות,טראומות אישיות שמתמזגות עם טראומות לאומיות. אני מאמצת סטריאוטיפים באהבה ושונאת אותם בו זמנית,

בונה לעצמי עולם בדיוני שמבוסס על מציאות. סבא וסבתא הופרדו מפוליטיקה ואני מופרדת מהבחירה.

ילדות, מעמד בינוני נמוך, משפחה מזרחית, קשיים מגדריים, כעס, געגוע, ישראליות, הרצון להוכיח את עצמך.