מאיה אגסי

אין חטא כשלעצמו. המונח חטא הוא תוצר של ההשוואה, במפורש או במשתמע, בין איזה רצוי לבין איזה מצוי. ללא השוואה הזאת, שבה מעשה נמדד במאזניים מוסריים ונמצא חסר, אין חטא; יש רק מעשים ותשוקות. מעשים ותשוקות נעשים חטאים בתוך עולם ציפיות מסוים (״שבעת

החטאים״, קליינברג אביעד, 2016)

מתוך התפתחות הטכנולוגיה נוצרה תופעה חברתית המכונה "בולימיה של דימויים". הרשתות החברתיות "מאכילות" אותנו בשלל דימויים המספקים ריצוי חברתי רגעי, ולאחר מכן הם נפלטים החוצה, ומשאירים אותנו במחוזות

הבדידות, "רעבים" לעוד.

תחת מסווה של דימויים חיוביים, שכל אחת ואחד היו רוצים לתייג את החיים שלהם לאורם: "החיים הטובים", fun"", ישנו מסר סמוי ומרכזי – לייקים הם שווי ערך להון חברתי גבוה, שאינו יודע שובע. כמוהו, הבולימיה שמטשטשת את ההוויה של "כאן ועכשיו" כשאנו עסוקים בגלילת מסך הפיד ובולסים את מה שנדמה לנו שהעולם מצפה מאיתנו להיות. ההשוואה היומיומית שאדם עושה בינו לבין עצמו ביחס לסביבה, מביאה אותו לרדוף אחרי השגת הון חברתי אשלייתי, שיתנפץ ברגע שיפגוש בדימוי המערער את התדמית החזקה

אותה הוא מנסה להציג.

בהקרנה זו כ-300 תמונות. כל תמונה מייצגת חטא אחד מתוך השבעה (תאווה, גאווה, קנאה, כעס, עצלות, חמדנות וגרגרנות) אך בכולן ניתן לראות גם את החטא החדש, הבולימיה. בנוסף להקרנה מוצג ספר מצומצם עם כמאה חמישים

דימויים.