טל אורי

היופי אינו מצוי בדבר עצמו אלה בדגמי הצללים, באור ובחשכה, שנוצרים בין דבר לדבר.
כך גם אבן חן שזורחת בחשיכה, תרעיף את אורה אם תושם באפלה, אבל אם תיחשף לאור יום תאבד את קסמה, כשם שיופי לא יתקיים בנפרד מהשפעת הצללים.
(ג'וּנְ ִאי ִצ'ירוֹ ַטנִיזַ ִקי, ׳בשבח הצללים׳)

ניסיונות של שימור והרס שנעשים על זני סחלבים, מבטאים את הכוח והיופי שבאובייקט החי. מעשה השימור – הקפאה, ציפוי בשעווה, ציפוי במלט, נוזל חניתה – הינו מעשה ארעי.
הדימויים עצמם מקבלים משמעות של תהליך שימור נוסף המסמל את ה"יופי" שבסימביוזה בין המוות לחיים.

התמודדות אישית עם מחלת הסרטן ועם תחושת האובדן והמוות, הן של הנפש והן של הגוף, וההשלמה עם השינוי עקב צמיחתו מחדש של הגוף, מובילה אותי לצאת בעבודותי מהמרחב האישי אל הציבורי. במרחב ארעי זה נותר האדם אנונימי וחסר משמעות.

העבודות נוצרות מתוך ראיה של מנגנון צמיחה ותלות הדדית, בדומה לעקרון הקוטביות, יין (שלילי) ויאנג (חיובי), הקשור במואר באפל, בחיים ובמוות, בשמים ובארץ. הן אינן עוסקות ב"זה כנגד זה", אלא נובעות מתוך קורלציה בין אור וצל, בכדי ליצור "אידיאליזציה" של יופי.