דונה יונתן כהן

קיבוץ - כיווץ - כי בוץ

חומרים: חומר קרמי לבן אבנית, אדמת השדה של מעגן מיכאל וברזל.

טכניקה: עבודת אובניים ולחיצה בתבנית גבס.

 

 

יש מקום בעולם ששמו ארץ ישראל ובתוכו,

קיבוץ, שבליבו חדר האוכל,

ובו קהילה של חברים שפעם היו

אידיאליסטים

ועכשיו כבר – לא

 

לפני כ 45 שנה הגעתי עם משפחתי לקיבוץ מעגן מיכאל. ילדה בת 8, ישר ללינה המשותפת ולניתוק מכל מה שהכרתי עד אז. בחרתי להישאר במקום בו גדלתי והתחנכתי, הקמתי משפחה ובו אני חברה. מאז הכל השתנה – אני, הקיבוץ, המדינה והעולם. דבר אחד כמעט ולא השתנה – חדר האוכל הקיבוצי. מראשיתו היה חדר האוכל הלב הפועם של הקיבוץ, המבנה המרכזי אליו מובילים כל השבילים. היו שראו בו בית כנסת חילוני, המקום בו מתנהלים החיים החברתיים, הרוחניים, הפוליטיים והתרבותיים של הקהילה. כל העולם הקיבוצי מצטמצם למגש של חדר האוכל : האוכל, הבית, השיח החברתי שמסביבו, ה"יחד" שלעיתים הוא מאוד לבד.

אני מחפשת את הקשר לקיבוץ ולמקומיות דרך החומר. מזה שנים אני מאמינה שאהיה קרמיקאית "אמיתית" רק כאשר יהיה לי את החומר "שלי". מצאתי את החומר באדמת השדה של הקיבוץ שלי. בעזרת החומר והתנור אני משתמשת בדימוי מגש חדר האוכל אשר מאפיין את הקיבוץ, ומנסה לעמוד על השינויים שחלו בקיבוץ ובי עצמי. אני נותנת לתנור את התפקיד העיקרי בעיצוב הסופי של האובייקט – איני יכולה לראות את השינוי כאשר הוא מתבצע, אלא רק אחרי שהתנור מתקרר. התנור הוא הזמן והוא מעביר את השינוי, באדמה, בכלי, במהות, בערכים.