אבנר גול
באים מיבנה
השכונה הצבאית ביבנה, שקיבלה את הכינוי מאחר והוצעה כפיילוט שיכון למשרתי הקבע, אוכלסה ב-1983 במספר רב של אנשי צבא, שרכשו קרקעות נוספות גם בשאר שכונת "בנה ביתך" אשר בתוכה הוקמה השכונה הצבאית. אוכלוסייה זו שנחשבה לאוכלוסייה איכותית במיוחד, הביאה לעלייה בכל הנותנים הדמוגרפים בעיר. ויבנה, הפעם בחסות עצמה, הביאה לגדילתה וצמיחתה של כול העיר כאשר מינפה את השכונה החדשה ומילאה את אוכלוסיית העיר בתושבים שלנגד עינייהם ערכים של קהילה וחינוך. זאת, בניגוד לניסיונות קודמים לעורר את העיר בחסות המדינה כדוגמת מפעל ארגמן אשר נכשלו.
35 שנים לאחר הקמתה, ובניגוד לערכים עליהם נבנתה, עומדת השכונה הצבאית כשכונת אליטה מנותקת אשר מזדקנת ואינה מכילה בתוכה תנועה וחיים. עם זאת, כלי ההתחדשות העירונית אשר נכנס לתמונה בדומה למרחבים נוספים ברחבי המדינה, אך בניגוד לזרם העדכני, מתרחש בתוך המרחב הפרברי של השכונה הצבאית.
הפרויקט מנסה לתת תשובה להתחדשות העירונית במרחבים פרברים אשר להם ביקוש רב אך הם אינם מהווים בסיס להתחדשות בדומה לתופעות אורבניות יותר המתרחשות בארץ ובעולם, כל זאת בתוך המרחב ה"יבנאי" המקומי של השכונה הצבאית.
"כל הניסיונות להביא עולים ליבנה נכשלו. יבנה אינה יכולה להציע דבר לאדם שיש לו דרישות מינימליות מהסביבה שהוא חי בה. כאשר העבירה משפחת קליר את מפעל "ארגמן" מבני-ברק ליבנה, היא הציעה לכל עובד ותיק שיעבור עם המפעל ליבנה מענק של 5000 לירות לרכישת דירה. למעשה יכול היה כל פועל להשתכן במקום בדירה חדשה מבלי כל השקעה מצידו… מכל מאות פועלי "ארגמן" עברו ליבנה שישה בלבד."
(דבר, 10 למרץ 1972)
מנחים: אדר' ליאת בריקס אתגר, אדר' ייטב בוסירה
אסיסטנטים: אדר' מרב בטט, אדר' הדר פורת